תנ"ך על הפרק - במדבר כו - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר כו

143 / 929
היום

הפרק

מפקד בני ישראל, אופן חלוקת הנחלות, פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֻֽאוּבֵנִ֑י וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜םקרואיקְרִיאֵ֣יהָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יְהוָֽה׃וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ׃בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּׁאוּלִֽי׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃בְּנֵ֣י גָד֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי׃לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאָזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרִֽי׃לַאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָאַרְאֵלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי־גָ֖ד לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מָת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־יְהוּדָה֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי׃וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָמוּלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי׃לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּשׁוּבִ֑י לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבוּלֹנִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם׃בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת־גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי׃וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי׃וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי׃וּצְלָפְחָ֣ד בֶּן־חֵ֗פֶר לֹא־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם־בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃אֵ֣לֶּה בְנֵי־אֶפְרַיִם֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי׃וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרָנִֽי׃אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵי־אֶפְרַ֙יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵי־יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִירָמִֽי׃לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחוּפָמִֽי׃וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֔ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי׃אֵ֥לֶּה בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃אֵ֤לֶּה בְנֵי־דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּׁוּחָמִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֣י אָשֵׁר֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי׃לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֶ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּיאֵלִֽי׃וְשֵׁ֥ם בַּת־אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־אָשֵׁ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי׃לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת׃לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט׃וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי׃אֵ֣לֶּה ׀ מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת־עַמְרָֽם׃וְשֵׁ֣ם ׀ אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֙בֶד֙ בַּת־לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם׃וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַהֲרֹ֔ן אֶת־נָדָ֖ב וְאֶת־אֲבִיה֑וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִיתָמָֽר׃וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כָּל־זָכָ֖ר מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י ׀ לֹ֣א הָתְפָּקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹא־נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃כִּֽי־אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ובני פלוא אליאב. ההוא דאמר נכסי לבני, והוי ליה ברא וברתא, מי קרו אינשי לברא בני או לא, אמר רבא, ת"ש, ובני פלוא אליאב אהרי דגם בלשון התורה נקרא בן אחד בלשון רבים בני, ונ"מ בזה פשוטה, שאם דרך העולם לקרוא לבן אחד בלשון רבים, א"כ כיון כאן שבנו יקח כל עזבונו ולא בתו, ואם אין מדרך העולם לקרוא כן א"כ ע"כ צ"ל שכיון גם לבתו שתקח גם היא חלק ירושה. ואע"פ שאם נאמר שכיון רק לבנו קשה למה ליה כלל לומר צואה זו, והלא גם אם לא היה אומר כלום היה בנו יורשו, אך יצוייר שמוכרת לומר כן היכי שכבר נתן נכסיו בצואת שכיב מרע לאחרים, ובא בצווי זה לחזור בו, כ"מ בתוס'. וע"ע מענין זה בטור חו"מ סי' קמ"ז דרק בשכיב מרע הדין כן ולא בבריא, יעו"ש מילתא בטעמא. .
(ב"ב קמ"ג ב׳) הוא דתן ואבירם. הם ברשעתם מתחלתם ועד סופם בעיין במ"ר אסתר בפסוק הוא אחשורוש חשיב עשרה שמות דכתיב בהו הוא כמו כאן, וחשיב חמשה לטובה, כמו אברם הוא אברהם הוא בצדקתו מתחלתו ועד סופו, הוא משה ואהרן הם בצדקתם מתחלתם ועד סופם, ועוד, וכנגד זה חשיב חמשה לרעה, והענין הוא ע"פ מ"ד בעלמא תולין את הקלקלה במקולקל ואת הזכות בזכאי וכמ"ש בב"ב ק"ט ב' וכמו שבארנו בארוכה לעיל בפ' בלק בפ' הלא אנכי אתונך (כ"ב ל"א), ולכן מכיון שהלשון הוא מורה על התמידות מתחלה ועד סוף ולכן דרשו בזכאין לזכות ובמקולקלין לחובה. .
(מגילה י"א א׳) בהצתם על ה׳. אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר אשר הצו על משה ואהרן בהצותם על ה׳ גהרי שמעלה עליהם הכתוב כאלו היו חולקין כלפי שכינה. ועיין מש"כ השייך לענין זה בפ' בשלח בפסוק לא עלינו תלונותיכם. .
(סנהדרין ק"י א׳) ובני קרח לא מתו. תני, מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו ואמרו שירה דטעם הצלתם הוא מפני שהרהרו בתשובה ואמרו שירה. ונראה דדרשו כן מדכתיב בתהלים (פ"ח) שיר מזמור לבני קרח דכל הענין איירי שם שהתפללו להנצל מתוך הבליעה כמבואר שם, ודריש גם שאמרו שירה מלשון שיר מזמור ועוד שם פ"ז לבני קרח מזמור שיר. .
(שם שם) ובני קרח לא מתו. תניא, בני עדת קרח נטלו חלק בארץ בזנות אבי אביהם ואבי אמותיהם, הדא הוא דכתיב ובני קרח לא מתו הר"ל לא מתו מחלק ירושת הארץ אלא שנטלו חלק, וכהאי גונא דרשינן בפ' שלח ויהושע וכלב חיו מן האנשים התרים את הארץ שחיו מחלקם, כלומר שנטלו הם חלקם, ושם בארנו טעם הנחת לשון חיים ומיתה על ענין כזה, יעו"ש. אבל חלק אביהם לא ירשו בני עדת קרח, יען שחלקם ניתן לכל ישראל וכפי שיתבאר עוד. .
(ירושלמי ב"ב פ"ח ה"ב) לאלה תחלק הארץ. לאלה – כאלה, להוציא את הטפלים ובאור הענין, כי זה בודאי א"א לומר כפשוטו שאלה הנכנסים עתה הם אשר יזכו בארץ ולהם תתחלק, יען שאם כן מה היה טענות בנות צלפחד שיתן להם נחלה בחלק אביהן, הלא אביהן מת במדבר, כמ"ש אבינו מת במדבר, וא"כ לא זכה כלל בארץ, ואפילו אם היה מניח בן פחות מבן עשרים לא היה נוטל כלום, ולכן דריש דהפירוש לאלה תחלק כמו כאלה להוציא את הטפלים, ופי' הרשב"ם באלה שהם בני עשרים, שרק כאלה היו במספר הפקודים, כדכתיב לעיל בפסוק ד'. –
והנה בירושלמי ב"ב פ"ח ה"ב איתא הלשון מה ת"ל לאלה מפני הנשים ומפני הקטנים, ור"ל שהנשים אין להם חלק בארץ מחמת עצמן. ונראה דמ"ש מפני הנשים אגב אורחא אמר כן לפרש הלשון טפלים שבבבלי, אבל באמת למעט נשים באה דרשה מיוחדת בספרי בפסוק הסמוך איש יצאו נשים, כפי שיבא לפנינו, וגם לשון טפלים מצינו כ"פ מוסב רק על קטנים, כמו בקדושין ל"ד ב' ואנא אמינא טפלים חייבים נשים לא כש"כ, ובתוספתא פ"ז דסוטה הקהל את העם והטף, טפלים למה באים, ובחולין י"ח ב' דתלי ביה טפלי, ועוד בכ"מ. –
ובספרי איתא גירסא אחרת בענין דרשה זו, לאלה, מה ת"ל לאלה מפני כשרים וקדושים, ור"ל להוציא את המרגלים ומתלוננים ועדת קרח שלא היה להם חלק בארץ כמבואר לפנינו במקומו ולקמן כ"ז ג'. .
(ב"ב קי"ז א׳) לרב תרבה. תניא, הרי שהיה לו בשעת יציאת מצרים חמשה בנים ובכניסתן לארץ עשרה, קורא אני עליהם למעט תמעיט נחלתו, הרי שיצאו עמו ממצרים עשרת בנים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה, קורא אני עליהם לרב תרבה נחלתו זנמשך על המבואר בפסוק הסמוך דדעת ר' יאשי' דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כלומר שנתחלקה לבאי הארץ כפי חשבון של יוצאי מצרים שנטלוה בתורת ירושה מאבותיהם, דלפי חשבון הראשון שנמנו בשנה שניה לצאתם ממצרים נתחלקה הארץ כאלו הם עצמן ירשוה, ומי שהיה לו עתה בביאת הארץ בן אחד נטל חלקו, ומי שהיו לו עשרה בנים ג"כ לא נטל בין כולם אלא חלק אחד. ובזה דרשה זו מבוארת, ועוד יתבאר מה ששייך לכאן בסמוך פסוק נ"ו. [ספרי]. איש. ולא נשים ולא טומטום ואנדרוגינוס חשלא היה להם חלק בארץ מחמת עצמן אלא א"כ באו מכח מורישין כמו בנות צלפחד, וכן נתמעטו טו"א מלשון איש דמשמע איש ודאי, ועיין בפיה"מ להרמב"ם ביכורים פ"א מ"ה. .
(שם) לפי פקודיו. מלמד שלא נתחלקה א"י לכל שבט ושבט אלא לפי מה שהוא טר"ל לפי מספר אנשיו וכמש"כ ביהושע י"ד וידברו בני יוסף את יהושע וגו' ואני עם רב, ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה וגו', וע"ע בסמוך פ' נ"ו יתבאר דרשה זו. .
(שם) אך בגורל. יצאו יהושע וכלב, וכן הוא אומר (יהושע ט"ו) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר ה', ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון, על פי ה׳ נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח יר"ל דליהושע וכלב נתן חלקם ביחוד ע"פ ה', והבאנו הלשון כמו שהוא מסודר ומועתק בספרי, ובגמרא בא הענין מעט חסר וקצר. .
(ב"ב קכ"ב א') אך בגורל תחלק. ת"ר, א"י לא נתחלקה אלא בגורל שנאמר אך בגורל תחלק, ולא נתחלקה אלא באורים ותומים שנאמר על פי הגורל יאועיין בפירש"י בפסוק זה בסדר החלוקה בגורל ואו"ת כאחד. והנה הפסוק על פי הגורל הוא פסוק הבא, ופי' הרשב"ם דלשון על פי משמע ע"פ אורים ותומים, עכ"ל. ואינו מבואר כלל איפה מרומז בלשון על פי הגורל או"ת, ובהגהות רש"ש כתב אולי יליף מעל פיו יצאו דכתיב להלן פסוק כ"א ושאל לו במשפט האורים, והדוחק מבואר דמאי שייכות אותו הפסוק לענין שבכאן.
אבל האמת נראה ברור דט"ס בגמרא וצ"ל לפני ה', ומכוין להפסוק דיהושע י"ח וישלך להם יהושע גורל בשילה לפני ה', והבאור הוא כמ"ש בירושלמי יומא פ"ד ה"א, בשלשה דברים נתחלקה א"י, בגורל, באורים ותומים ובכספים, הדא הוא דכתיב וישלך להם יהושע גורל לפני ה', גורל אלו גורלות, לפני ה' זה או"ת וכו', וזו גם כונת הבבלי, והענין מבואר. וענין החלוקה בכספים יתבאר בסמוך.
ובספרי כאן איתא אך בגורל, שומע אני בינם לבין עצמן, ת"ל על פי ה', מגיד שלא נתחלקה א"י אלא ברוח הקודש, ע"כ. ונראה דגם שם צ"ל לפני ה', דאין לומר דמכוין להפסוק על פי ה' דכתיב ביהושע י"ט נ', יען דהתם קאי רק שעל פי ה' נתנו ליהושע את החלק אשר שאל כמובא לפנינו בדרשה הקודמת. ועיין ברש"י בפסוק ג' שהעתיק מספרי רק בקצור, וזה גרם להרא"ם וליתר מפרשי רש"י לכתוב מה שכתבו בזה, ואין להאריך. .
(שם שם) בגורל תחלק הארץ. ת"ר, בשעה שמעל עכן והפיל יהושע גורלות ונפל הגורל על עכן, אמר ליה עכן, יהושע, בגורל אתה בא עלי, אתה ואלעזר הכהן, אם אני מפיל עליכם גורל על אחד מכם הוא נופל, אמר ליה, בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות שעתידה א"י שתתחלק בגורל, שנאמר אך בגורל תחלק הארץ יבכתבו התוס' וז"ל אל תוציא לעז וכו' אע"פ שבחלוקת הארץ היו אורים ותומים, עכ"ל. וסתמו דבריהם, ולא נתבאר הכונה, וי"ל משום דבאמת לא היה צריך יהושע להודאת עכן ולקיים תוצאת הגורל כי הוא היה בטוח באמתת הגורל אחרי שהקב"ה צוהו לעשות כן, אלא שלא היה רוצה בכלל שיוציאו המון העם לעז בכלל על הגורלות, מפני שבחלוקת הארץ בודאי יהיו כאלה שלא יהיה רוחם נוחה מחלקם, כאשר כן היה באמת, כמו שמצינו בבני יוסף שטענו על חלקם (יהושע י"ז), ואם לא תהיה אמונתם חזקה בגורלות ילונו ויתקוטטו, וז"ש התוס' אע"פ שבחלוקת הארץ היו או"ת, כלומר אע"פ כן היה רוצה שיאמין העם בגורלות למרבה השלום. .
(סנהדרין מ"ג ב׳) לשמות מטות אבותם. תניא, רבי יאשיה אומר, ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו יגר"ל שנתחלקה לבאי הארץ כפי חשבון היוצאים ממצרים בתורת ירושה מאבותיהם, דלפי חשבון הראשון שנמנו בשנה שניה לצאתם ממצרים נתחלקה הארץ כאלו ירשוה הם עצמן, ואע"פ שיוצאי מצרים לא נכנסו לארץ רק מתו במדבר ולא נטלו חלק בארץ, מיהו להכי אהני, שאם יצא ראובן ושמעון ממצרים ונולדו להם במדבר בנים שנכנסו לארץ, לראובן עשרה בנים ולשמעון בן אחד, יטול בן שמעון חלק כנגד עשרה בני ראובן, שהרי לראובן ושמעון נתחלקה הארץ וזכו בני כל אחד בנכסי אביהם, ובא לאפוקי ממ"ד [ר' יונתן] דס"ל לבאי הארץ נתחלקה הארץ, והיינו שאין הולכים אחר מספר היוצאים רק אחר מספר הנכנסין, דאז באופן המצוייר נוטלין העשרה בנים עשרה חלקים והאחד חלק אחד, ומדייק זה ר' יאשיה מלשון לשמות מטות אבותם של אלה שנמנו ביציאת מצרים ינחלו אלה דלאותן יחלקו הנחלה ואלו אשר קמו תחתיהם יירשום. ור' יונתן שהבאנו למעלה דריש פסוק זה לדרשה אחרת, וכפי המתבאר מהמשך כל הסוגיא קיי"ל כר' יאשיה, כי הגמרא שקיל וטרי טובא אליביה, ולכן השמטנו דרשת ר' יונתן על פסוק זה, יען כי אליבא דר' יאשיה אצטריך פסוק זה לגופיה דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כמבואר. , ומאי משמע דביוצאי מצרים כתיב ודילמא לשבטים קאמר ליה ידר"ל ממאי דהאי אבותם על כל יוצאי מצרים מכוין ודילמא קאי רק על י"ב שבטי בני יעקב, כלומר שלשבטי בני ישראל בכלל תתחלק הארץ אבל אין הולכין אחר היוצאין רק אחר הנכנסין וכמש"כ למעלה. , דכתיב (ר"פ וארא) והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לכם מורשה אני ה׳, ירושה היא לכם מאבותיכם, וליוצאי מצרים קאמר להו טודעמהם איירי שם כמו שאמר שם והוצאתי אתכם וגאלתי אתכם וגו'. .
(ב"ב קי"ז א׳ ב׳) לשמות מטות אבותם. יצאו גרים ועבדים טזשאין להם חלק בארץ, ועיין מש"כ בפ' בהעלותך (י' כ"ט) דאע"פ שאין לגרים חלק בא"י מ"מ יש להם חלק ד' אמות לקבורה, והארכנו שם הנוגע לדינא מזה. [ספרי]. בין רב למעט. איבעי להו, ארץ ישראל לשבטים איפלוג או לקרקף גברי איפלוג, תא שמע, דכתיב בין רב למעט יזפירש הרשב"ם, כיון שאמר הכתוב ע"פ הגורל תחלק הארץ שיקח כל שבט מה שיעלה לו בגורל, בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שיש בו אנשים מעט, בין שהיה לו חלק מועט כגון שיש לו אנשים הרבה, דכיון דכל השבטים לוקחים בשוה שבט הקטן כשבט הגדול, נמצאו חלקי בני שבט הקטן מרובה מחלקי בני שבט הגדול, ואי לקרקף גברי אתחלק לא שייך בין רב למעט אחרי שכולם נטלו בשוה, עכ"ל.
ואני תמה, דאדרבה, הלא הלשון בין רב למעט מורה מפורש להיפוך שיחלקו לפי ערך רבוי ומעוט האנשים שבכל שבט, דאל"ה אלא שכל השבטים נטלו חלקים שוים, מה זה הענין והבאור בין רב למעט, וזה פשוט, ועוד שהרי מפורש כתיב בפסוק נ"ד לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, ופירש"י לשבט שהיה מרובה באוכלסין נתנו חלק רב, וכן דרשו בספרי שם על הפסוק איש לפי פקודיו, מגיד שלא נתחלקה א"י אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, ר"ל לפי מספר אנשיו וכמש"כ שם, ולפי פירוש הרשב"ם תחלוק הגמרא על הספרי, וגם הפסוק קשה מאוד, וגם אין הסברא נותנת ששבט מועט ינחול כמו שבט מרובה, ולקתה מדת הדין.
ולכן לדעתי הו"א דהפירוש כך הוא, כי כפי המתבאר בסוגיא כאן עלה בגורל החלוקה ובאורים ותומים רק תחומי מקומות שונים כמבואר שם תחום עכו, תחום גינוסר וכדומה, ולא עלו בגורל מקומות מוחלטות ובשם ובמדה, ובאור הדבר, כי הגורל והאו"ת גבלו רק המקום ששם ינחל כל שבט ושבט, ואח"כ חלקו אלה המקומות לכל שבט ושבט לפי ערך מספר אנשיו, וכה נתמלא לכל שבט לפי פקודיו.
ולפי זה יתבארו הפסוקים בטוב טעם, ואמר לרב תרבה נחלתו וגו', כלומר, לשבט המרובה באוכלסין תרבה ולמועט תמעיט וכפירש"י שם, ומפרש עוד בבאור הענין איש לפי פקודיו, לפי מספר האנשים, ואח"כ מפרש סדר החלוקה, והיינו שיסוד החלוקה בתחומי המקומות כמו שאמר תחום עכו תחום גינוסר וכו' וכמש"כ, יהיה ע"פ הגורל לכל שבט, והתחומין שיעלו מגורל יחלקו בערך רבוי ומעוט אנשי השבט, וזהו שאמר אך בגורל יחלק את הארץ, כלומר, כלל הארץ ומקומות תחומותיה וכמבואר, ועל פי הגורל, היינו התחומין שיצאו מהגורל תחלק נחלתו של כל שבט בין רב למעט, ר"ל לפי מספר אנשיו וכמו שבארנו. ובזה יתבארו כל הדרשות שבגמרא ובספרי ולא יסתרו זא"ז ולא יחלקו זע"ז כמו שתפסו איזו מפרשים, ודו"ק בזה. וע"ע בנמוקי רמב"ן. .
(ב"ב קכ"ב א׳) בין רב למעט. תניא, בשלשה דברים נתחלקה ארץ ישראל, בגורלות, באורים ותומים ובכספים, הדא הוא דכתיב (יהושע י"ח) וישלך להם יהושע גורל לפני ה׳ במצפה, גורל אלו הגורלות, לפני ה׳ אלו אורים ותומים, בין רב למעט אלו הכספים יחאין הפירוש שמי שהיתה שדהו יפה היה נוטל מחבירו שדה גרוע עם תשלום דמים עד ערך דמי שדה יפה, יען כי אין דרך העולם להסתלק מנחלה יפה עבור בצע כסף, אלא ר"ל מי שעלה חלקו בסמוך לירושלים מתחשב בערך השווי עם מי שעלה גורלו ברחוק מירושלים, שהרחוק גרוע הוא מפני שרחוק הוא מביהמ"ק ומפני שקרוב הוא לארץ העמים, ולכן היה סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל, מפני שיהודה קרובה לירושלים וגליל רחוקה. –
ובבבלי ב"ב קכ"ב א' מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע אם מתחשבין בכספים או בקרקע, דר"א סבר בכספים העלוה שמי שעלה גורלו בגליל נוטל ערך השווי ממי שנפל לו חלק ביהודה בכסף, והיינו בערך שווי ד' סאין לסאה, ור"י ס"ל בקרקע העלוה, והיינו מי שנפל לו חלק בגליל נוטל ה' סאין כנגד סאה שחבירו נוטל ביהודה, ומספרי משמע כר"י, דאיתא שם, בין רב למעט, מגיד שלא נתחלקה א"י אלא בשומא, בית כור כנגד בית סאה וכו', כלומר לפי יוקר הקרקע, כפי שיובא בדרשה הבאה, וגם בעלמא קיי"ל כר"י נגד ר"א.
והנה אע"פ שענין זה בא גם בבבלי ב"ב שם, בכ"ז העתקנו כמו שהוא בירושלמי, מפני שבו באו הדברים בסדור יותר מבואר. .
(ירושלמי יומא פ"ד ה"א) בין רב למעט. מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא בשומא, בית כור כנגד בית סאה, בית סאה כנגד בית כור יטכבר נתבאר זה בדרשה הקודמת. [ספרי]. אשר ילדה אותה וגו'. א"ר חמא ב"ר חנינא, יוכבד היתה הורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים כדריש יתור המלה במצרים, ופי' ולידתה בין החומות, ר"ל בחומות ערי מצרים, כלומר על הגבול, וע"ל בפ' ויגש בפ' כל הנפש הבאה וגו'. והנה המקרא הזה קצר הוא דכתיב אשר ילדה אותה ואינו מבואר מי ילדה, ורש"י פי' ילדה אשתו, אבל יש באגדות שאשתו של לוי היתה נקראת אותה, וע' משכ"ל בפ' חקת בפסוק את והב בסופה. .
(סוטה י"ג א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך